מיומנה של יוגית על קביים – חלק ראשון

מזמינה אתכם לצלול עימי אל החוויה של פציעה פיזית בגוף שרגיל להיות בשיא כושרו ופעילותו ועל הדרך להתמודד עם המצב החדש:

מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי להיענות להצעה הקוסמת של בן זוגי שיחייה, לצאת לשבוע סקי באיטליה רק שנינו? האמת, זה אכן היה קסום. שבוע של שקט, של נופים מולבנים עטויי שלג רך וטרי, של מנוחה טובה, של ביחד לבד, אוכל מצויין, יין טוב וגם סקי רגוע רק שנינו, בקצב שלנו.

הכל עבר נפלא עד היום האחרון, שגם היה היום המופלא ביותר מבחינת תנאים ומזג אוויר. תכננו לסיים את הגלישה מוקדם יותר ולנסוע לעיירה סמוכה לטייל בה ולקנח שם בארוחה משובחת. תכננו גם לצלם סדרת תנוחות יוגה לחימום והכנת הגוף לסקי…תכנון מחד ולמעלה למישהו היתה תוכנית אחרת עבורי.

ואז, שניה אחת של חלימה בהקיץ, של חוסר תשומת לב ושל מחשבה יהירה אחת: ״לא נפלתי כל הסקי אפילו פעם אחת״, ואז המגלשים נתקעים בקרוס זה על זה וכשהנעל לא משתחררת מהר מספיק, מישהו או משהו צריך להשתחרר מהפלונטר, היתה זו הברך שנאנקה תחת העומס ועשתה צליל שבירה חורק וצורם.

התיישבתי מייד, הנשימה נעתקה ובכי החל לזרום מגרוני, התחושה היתה שהשוק התנתקה מהירך. ברגע הראשון הראש מתמלא במחשבות מאשימות: איך עשיתי זאת? איך דפקתי את הכל? למה זה מגיע לי? מה יהיה עכשיו?

תוך כדי הבכי על מר גורלי, הכאב הפיזי החותך בבשרי והתרגול ארוך השנים של לנשום, של להיות ברגע, סוף סוף משתלט ונותן אותותיו, מסלק את מחשבות ה״מה יהיה״ והאשמה הצידה ותופס פיקוד: נשמי עמוק אל הכאב, היי עם מה שקורה כעת, הרגעי, תני לאנשים סביב לטפל בך. הבכי נפסק, הנשימה מעמיקה, תוך כמה דקות מוכנסת לתוך המזחלת הנושאת אותי אל החניה הקרובה ומשם לאמבולנס. כל העת אני מכונסת בתוך עצמי, מנסה לשמור על חום גופי בקור העז השורר בחוץ ובתוכי, מזמנת את כוחות הריפוי וההילינג. כה מרוכזת בתוך עצמי, עד כדי כך שמדי פעם נזרקת אליי השאלה מצד מחלציי, האם אני בסדר, חוששים הם אולי שאני נרדמת או מאבדת את ההכרה, אך אני בשלי מרוכזת, מתפללת פנימה ומבקשת שיהיה זה משהו קל יחסית, שהכאב, שטף הדם, הנוזלים, הקרעים, השבר יישלחו לאור הבורא ויחזרו אליי כאהבה אינסופית.

שעתיים עוברות וגזר הדין כבר פה, שבר בטיביה, מצריך קיבוע ללא דריכה ל 40 יום לפחות, אני נושמת לרווחה קטנה ומודה, הרקמות הרכות כנראה שלימות ובריאות. עם זה אני יכולה להתמודד, מבקשת זריקת הרגעה אחת להעביר את הנסיעה חזרה למלון ואת הלילה הראשון. מסתבר שזריקה זו היא הדבר הכואב ביותר שחוויתי, סימניה ניכרים בגופי עד עכשיו, שבועים בדיוק עברו מרגע הפציעה.

מהרגע הראשון חשתי צורך עז לכתוב, להעביר את התחושות, איך אני ספידי גונסלס הוא שמי השני, מתנהלת כעת עם  ההוראה שאיני יכולה לדרוך על רגלי הימנית למשך 6 שבועות לפחות?

מסתבר שאפשר להסתגל להכל. מייד הבנתי שזהו המצב וממנו עליי להפיק את המירב, כעבור 4 ימים עם הקביים, הבנתי את העסק, התחלתי לעלות ולרדת במדרגות (בשביל מה אני מתרגלת עורב ועמידת אמות כבר 12 שנים אם לרגעים כאלו שבהם נזקקים לכוח בזרועות?) הודעתי לרופא שאני לא מתכוונת להמשיך ולקחת זריקות נגד דילול דם שכן אני חוזרת לפעילות.

לשמחתי הרבה, כל עוד לא הנעתי את הרגל בזווית מסויימת, הכאב לא נכח שם ועל כן יכולתי כעבור יומיים מהשבר, לשוב וללמד, מעדכנת את תלמידיי המשתאים שהם מתבקשים להקשיב יותר, דורשת מעצמי יתר דיוק במתן ההנחיות, בכניסה בשהייה וביציאה מהתנוחה. כן, זה מוזר, כן, זה לא פשוט לי לא לזוז, לא להיות מסוגלת לתרגל ולהראות, לעבור לגעת ולהעמיק. אבל זהו השיעור שלי, סבלנות קבלה והקשבה, וזהו השיעור של הסובבים אותי, אמא שצריך פתאום לשרת אותה, להביא, להרים, לתת, לקחת. בית שמתפקד פתאום רק על החצי הגברי שבו, ללא האיזון הנשי. לא פשוט, אך אפשרי, כך כולנו נוכחים.

בחלק השני, כיצד שומרים בכל זאת על הגוף, על הכושר, על הגמישות והכוח למרות ההשבתה החלקית, כולל תרגילים לחיזוק במצב של פציעה בגפיים תחתונות.

נמסטה,

ליאת

הפוסט הזה פורסם בתאריך Uncategorized. קישור קבוע.

סגור לתגובות.