על זיקנה, חולי בריאות ומה שביניהם

על זיקנה חולי בריאות ומה שביניהם – מוקדש באהבת אין קץ לסבתי נאנא שנפטרה ב- 18.3.14, בדיוק שבוע לאחר שכתבתי את הפוסט הזה:

יושבת פה ליד סבתי בת השמונים ושמונה, הגוף כבר גמור ממזמן והנשמה מסרבת עדיין להיפרד מהעולם הזה, הסבל כבד מנשוא עבורה ועוד יותר עבורנו, יושבים אנו סביבה ולא יודעים כיצד ניתן עוד להקל על סיבלה, כאב פיזי, כאב נפשי מהולים זה בזה בלתי נפרדים ומשהו שם עדיין לא מרפה.

יושבת מחזיקה את ידה מדי פעם עושה תטא הילינג מבקשת מזור,עזרה, הקלה בסבל. יודעת שדבר שלא אעשה עבור אשה חזקה ומדהימה זו לא ישווה לכל מה שהעניקה עבורי כל חיי.

מגיל קטן גידלה אותי אצלה כמו בת, היתה לי לאמא ולסבתא, בתור ילדה כל שישי היתי מבלה עמה ועם סבא שלי, כשההורים היו יוצאים לבלות. כל חג היו לוקחים אותי עימם לבלות בקיבוץ בכפר החורש עם בני משפחתם. כשגדלתי, ונישאתי, מייד אימצו את דוד כבן משפחה כנכד נוסף. את ילדיי שנולדו גידלו כמו נכדים ואף יותר. מעולם לא אמרו לא על שום בקשה שביקשתי מהם גם אם היה זה הכי לא נוח בעבורם, מעולם לא נתקלתי בסירוב, תמיד עסקו רק בנתינה אינסופית כלפינו. בזכותם התאפשר לי בשנים הראשונות לחייהם של תום ויהלי לצאת לעבוד שעות ארוכות בתחום השיווק והפרסום ולדעת בלב מלא ושלם שהם שם, משחקים, מאכילים דואגים מרעיפים אהבה!

החלוקה תמיד היתה מאוד ברורה, באבא סבי האהוב היה אחראי על הפנאי והמשחק, על שיעורים, על בניה ואביזרים טכניים ונאנא סבתי היתה אמונה על הבישולים, בכביסות הניקיונות הסדרים. עד לפני שנה וחצי עוד היו באים לביתי פעמיים בשבוע קבוע, משחקים עם בן בן מגיל שנה, מוצאים זוגות של גרביים שכבר מזמן חשבתי לזרוק. באבא היה מכין בונדש ונאנא לא היתה רגועה אם לא הבריקה את הגז אחרי השימוש.

ואז לפני כשנה וחצי נפלה ושברה את הירך(בפעם השניה) הרופאים טענו כי לא תלך יותר, שעלינו לשים אותה בבית חולים סעודי ואנחנו לא וויתרנו, זכרנו כולנו כל העת מה עשתה למענינו, הדוגמא שנתנה לנו כל השנים של אהבה ללא תנאי והבאנו אותה הביתה עם עזרה לסבא שגם כך בתפקיד המטפל הראשי. כחתול בעל תשע נשמות גם מהמכה הזו יצאה כמו שיצאה מסבל וקושי אחרים בחייה, עוד אפילו היתה באה אלינו מעת לעת לארוחת ערב. אך בכל פעם, התדרדרות נוספת, ירידת מדרגה, עד שעכשיו כבר ההליכה עד למיטה וחזרה לספה כמעט בלתי אפשרית.

בניגוד לגופה הדועך חווה אני את עוצמת הגוף הפיזי עם תהליך ההחלמה מפציעתי. כיצד הקשבה לגוף ועבודה עימו ראשית מנעה מנזק גדול יותר לברכי, איפשרה לי לעבור את הפציעה הלא פשוטה הזו בשקט יחסי וללא כאב וסבל. איך הגוף שהיה חזק ובמיטבו יכול להתמודד עם כל דבר ואיך תהליך ההחלמה אפשרי וקורה בצורה מופלאה.

אך כיצד זה הולך עם הסבל הגופני שאני רואה מולי אצלה? האם אין אנו יכולים גם לשדר לגוף שלנו כשאנו רוצים לעזוב ולשחרר, מדוע שם אינו מקשיב ומשתף פעולה?

כאן כבר נגמרות לי המילים…

הפוסט הזה פורסם בתאריך Uncategorized. קישור קבוע.

סגור לתגובות.