השיבה מהודו – פבר 2009

Me with Ibrahim the gur kutiyattam dance class in kalam mandala kerala canal
tsamot pupils in the rive yoga in the waterfal
Market vegtable crow חינה שעשינו על ידנו ורגלנו במלון SPARSA בטירואנמאלאי
חברים יקרים, למי ששאל והתעניין, למעלה אתם יכולים לראות כמה תמונות מהנסיעה שלי לדרום הודו ומתחת הלינק לאלבום המלא:
כתבה שהתפרסמה ממש לאחרונה בגלובס לגבי דרום הודו ומדינת טאמיל נאדו בדרום שבה ביקרנו:
ספרים מומלצים על הודו: איזון עדין, הודו יומן דרכים, במפגש הנהרות, הטיגריס הלבן
ולמי שמעוניין, תיאור המסע כולו שערך רפי פלד, המורה לסנסקריט המדהים ומדריך הטיול שלנו:

המסע לדרום הודו – 1-16.2.2010

יום 1: 1.2.10

טסנו להודו

יום 2: 2.2.10

נחתנו בבנגלור (Bangalore) ומשם המשכנו בטיסה לקוצ'י

(Kochi, קוצ'ין) שבמדינת קרלה (Kerala). נסענו באוטובוס של שאשי (Shashi) ועוזרו הנאמן שביב (Shabib) אל יעדנו הראשון גורוואיור (Guruvāyur). לאחר צ'ק-אין במלון נסענו להשתתף בפוראם (Pooram), כלומר בפסטיבל לאלה מקומית בדמותה של בהדרא-קאלי (Bhadrā-Kālī) – האם הרחומה אך המאיימת. חזינו בקבוצות הפילים שנשאו את האלים השונים אל מקדשה והקיפו אותו כמבע של כבוד. אליהם הצטרפו קבוצות של מוסיקאים ורקדנים אשר ניגנו בתופים שונים ובכלי נגינה אחרים האופייניים למוסיקת מקדשים.

בערב נסענו אל המקדש המפורסם לאל קרישנה (Krishna) אותו ראינו רק מבחוץ מפאת היותנו לא הינדואים בגלגול הנוכחי.

יום 3: 3.2.10

את הבוקר העברנו בביקור בקולג' לאומנויות המסורתיות של קרלה (Kerala Kalā-Mandala). צפינו בשיעור תיפוף

(על התוף mridangam)

וריקוד (Kathākali,Kuddi-attam, Mohini-attam).

האחרון הוא ריקוד המבוצע על-ידי נשים בלבד. חזינו בשיעור איפור של רקדני ה-Kathākali ושמענו הרצאה מרתקת על האומנות בדרום הודו ועל ההיסטוריה של המקום.

את ארוחת הצהריים (Thali) האופיינית לאירועים חגיגיים בקרלה אכלנו על עלה של בננה באחד מאתרי הספא שבקרבת בית הספר לאומנויות.

האתר הבא אליו נסענו הוא העיירה קאלדי (Kāladi) שעל שפת נהר פרייאר (Periyar). שם פגשנו בפרנסיס, כומר נוצרי המלמד סנסקריט ופילוסופיה הינדואית באוניברסיטה המקומית. באמצעותו התוודענו לפילוסופיה של ההוגה המפורסם שנקרה

(Shankara) בן המאה ה-9 לספירה אשר מיסד את ההגות של האחדותיות או אי-השניות (a-dvaita) כעקרון המכונן של המציאות. ביקרנו במקום הולדתו של שנקרה וניהלנו דיאלוג עקיף עם מורי ותלמידי בית הספר המסורתי (Pātha-shālā-משכן השינון) לוודות ולפילוסופיה הקלאסית.

לאחר מכן המשכנו אל האשראם הנוצרי-הינדואי סמיקשא

(Sameekshā) שייסד האב הקתולי Father Sebastian. שם קיימנו את שיעור היוגה הראשון במסענו.

את היום סיימנו במלון Trident שעל האי המלאכותי וילינגטון בעיר קוצ'י.

יום 4: 4.2.10

יומנו בקוצ'י החל בשיעור יוגה עם המורה אייבג'י (Abeji). בדרכנו אל העיר העתיקה, שהוקמה על אי, עצרנו באשרם הקטן שלו, שם המשכנו לחוות את האקלקטיות המבורכת של היוגה אשר מתעלה אל מעבר לכיתתיות הדתית או הפילוסופית בנהייה אחר  אוניברסליות.

משם המשכנו אל כנסיית סנט פרנסיס (St. Francis) הנחשבת לעתיקה ביותר שנמצאת כיום בהודו היא כנסיית ושאותה הקימו הפורטוגזים בתחילת המאה ה-16. כנסייה זו עברה ידיים רבות עד שהגיעה לבעלותה של "הכנסייה של דרום הודו"

(CSI) – תוצר מקומי של הכנסייה האנגליקנית.

המשך הבוקר עבר עלינו בביקור בארמון ההולנדי (Dutch Palace) שנבנה ע"י הפורטוגזים כמתת עבור המהאראג'ה של קוצ'ין. בארמון חזינו בציורי הקיר היפים המתארים אפיזודות מתוך המיתולוגיה ההינדואית ותמונות מחיי האליטה המקומית במאות 19-20. לאחר מכן ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה הפרדסית (paradesi-תושב של מקום אחר=מהגר), אחת הקהילות היהודיות המהוות את מה שאנו מכנים "יהדות קוצ'ין". בית הכנסת, שהוקם בסוף המאה ה-16 ושופץ ב-1662 בעזרת ההולנדים לאחר שנהרס בהפגזה פורטוגזית, שימש את קהילת היהודים שהגיעו להודו בעקבות האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל ושגשגה במסחר ובשלטון המקומי.

אחרי מנוחה קצרה במלון, יצאנו לסיור קצר ברחובות ארנקולם (Ernakulam), האזור החדש יותר של קוצ'ין, הנמצא על החוף. לאחר ביקור "ריחני" בשוק העיר, יצאנו לשייט ערביים במפרץ בין האיים הקטנים עד שובנו אל מבצר קוצ'ין (Fort Cochin) ואל רשתות הדייג הסיניות שיובאו להודו על-ידי סוחרים בתקופת שלטונו של קובלאי חאן.

את סיורנו סיימנו בצפייה מודרכת במופע ריקוד הקתהאקלי

(Kathākali) אשר תיאר אפיזודה מן המיתולוגיה בה מנסה השדה תארקא (Tārakā) לפתות את בנו של מלך האלים אינדרה (Indra) באמצעות התחפשות לנימפה יפיפייה.

יום 5: 5.2.10

עם בוקר, עזבנו את קוצ'י ואת אזור החוף של קרלה בדרכנו לשייט בין התעלות והאגמים המלאכותיים המכונים Back-Waters. את השייט סיימנו בקוטייאם (Kottayam) ולאחר ארוחת הצהריים המשכנו בנסיעה אל עבר העיירה טקדי

(Tekkadi) הצמודה לשמורת הטבע פרייאר (Periyar). עם הגיענו בערב, חזינו בהדגמה של תורת הלחימה המסורתית ה-קלרי-פייטו (Kallari-Payattu-המאבק בזירה), שצמחה בקרלה בערך במאה ה-12 ומשלבת רעיונות וטכניקות של יוגה ורפואה מסורתית.

יום 6: 6.2.10

את שעות הבוקר המוקדמות בילינו במלון בטיפולי איור-ודה

(Āyur-Veda – "ידע החיים הארוכים"). משם יצאנו לבקר במטע התבלינים שם גם רכבנו על פילים וצפינו בטיפול בהם. לאחר הפוגת קניות תבלינים ומשחצינו את הגבול מקרלה לטמיל-נדו Tamil-Nadu)), העברנו את שארית היום בנסיעה ארוכה ויפה אל עבר עיירת הקייט הציורית והקרירה קודאיקנל (Kodaikanal) שבין הרי הגהאט המערביים (Western Ghats).

יום 7: 7.2.10

את היום התחלנו בסיור רגלי קצר בעיירה. לאחר אתנחתא בחצר הגסטהאוס Villa Retreat השייך לחברי נאזר, הקפנו את כתף ההר במשעול המכונה Coaker's-Walk ושבנו אל המלון השוכן על שפת אגם מלאכותי שנחפר ב-1863. בשעות הבוקר המאוחרות יצאנו אל החווה של נאזר הנמצאת כעשרים ק"מ מחוץ לקודאי. שם בילינו את היום במדיטציה על גדות הנחל, יוגה למרגלות המפל, הליכה מדיטטיבית, ורגיעה על המרפסת. מששבנו לקודאיקנל ולאחר מסע קניות מזורז, אכלנו ארוחת ערב טיבטית פשוטה ומחממת.

יום 8: 8.2.10

משעזבנו בשעת בוקר את העיירה המקסימה, התחלנו במסענו אל עבר המישורים האדירים של טמיל-נדו, המדינה הדרום-מזרחית של הודו. לאחר שירדנו מן ההרים ועם תום נסיעה ארוכה, הגענו אל האשרם (āshram – מתחם, מקום מחסה) של ארגון שיוואננדה (Shivānanda) שמרכזו ברישיקש

(Rishikesh) שבצפון הודו. באשרם התקבלנו על-ידי המורים וביניהם המדריכה הישראלית שאת שמה שכחתי(…). לאחר אוריינטציה ומפגש קצר עם אחד המורים הבכירים באשרם, קיימנו שיעור, אכלנו ארוחת צהריים טיפוסית (ויחסית לאשרמים, מגוונת), שידרגנו את ציוד היוגה שלנו וספרותה, והמשכנו אל עבר העיר מדוראי (Madurai).

עם הגיענו לעיר המקדש עתיקת היומין והשוקקת, פגשנו במדריכתנו הנפלאה אשאי (Mrs. Ashai). לאחר תצפית על המקדש למינאקשי (Mīnākshī temple, המוקדש לאל שיווה ולזוגתו מינאקשי (בעלת עיניי-דג – סמל ליופי), ועל שעריו הטמירים (gopuram), נכנסנו לסיור בתוכו.

במקדש, שנוסד על-ידי מלכי שושלת נאייק (Nāyak) ששלטו באזור במאות 16-17 לספ', ביקרנו באולם אלף העמודים המוקדש לאל שיווה (Shiva) בדמותו כמלך הריקוד

(Natarāja), באולם הכניסה למקדשו של שיווה (אשר הכניסה אליו אסורה על לא-הינדואים), ובבריכת ההיטהרות (הריקה ממים), שלמרגלותיה, על-פי המיתולוגיה של המקדש, עבד האל אינדרה את דמות שיווה ושם קבע המלך המקומי את מקום המקדש.

לאחר ארוחת ערב קצרצרה שבה נפגשנו לראשונה עם אחד המאכלים המרכזיים של טמיל-נדו המסלה-דוסה (Masala-Dosa) – מעין פנקייק מקמח אורז ועדשים מגולגל סביב למחית ירקות – שבנו למקדש להשתתף בטקס היומי בו עובר האל אל משכנה של זוגתו לשנת לילה משותפת.

יום 9: 9.2.10

יצאנו ממדוראי אל עבר טנג'אוור (Tanjāvur). בדרך, עצרנו לשעה קלה באזור צ'טינאד (Chettinād – משכנם של בני קסטת הסוחרים צ'טייאר) כדי להתרשם מפאר בתי האחוזות אשר אכלסו את בני צ'טייאר עד לא מכבר. בנוסף, ביקרנו בבית אריגת סארי (Sāri) ובדי כותנה שבהם מפורסם האזור.

משם, המשכנו אל מקדש ייחודי לאל מקומי טמילי – איינאר

(Ayyanār). אל זה, שאותו עובדים באזורים הכפריים בכל המדינה, שייך למערכת פולחנית המקבילה ואולי אפילו מטרימה למערכת הדומיננטית של ההינדואיזם הבראהמיני (על אליה המוכרים כמו גנש, וישנו ושיווה). במקדש פתוח זה חזינו בטורי סוסי החרס והטרה-קוטה ובטקס הקצרצר שערך הכהן המקומי.

משם המשכנו אל העיר טנג'אוור שהיתה בירתם של מלכי שושלת הצ'ולה (Cola) במאות 11-13 לספירה. לאחר ארוחת טאלי (Thali – הצלחת העגולה עם השקעים בצידיה) עשירה ומנוחה קצרה במלון, נסענו לעיירה השכנה טירווייארו

(Tiruvayyāru) שם, על גדת אחת מהסתעפויות נהר הקאוורי

(kauveri) הקדוש, נמצא הסמאדהי (Samādhi) – האתר בו נשרפה גופתו של המשורר והמלחין טיאגראג'ה (Tyāgarāja, 1767-1847), מענקי המוסיקה הקלאסית של דרום-הודו

(Carnatic Music). שם, בפתח המקדש שהוקם עבורו, ביחד עם תלמידי ומורי האקדמיה למוסיקה, השתתפנו בקונצרט מרגש של גנש וקומרש (Ganesh and Kumaresh, http://ganeshkumaresh.com) בכינורות ושל ג'ינטי

(Jayanthi) אשתו של קומרש בכלי המיתר העתיק וינא

(Vīnā). ביחד עמם ניגנו גווינדראג'ן (Govindarājan) על טוויל (Thavil – תוף עליו מתופפים באצבעות משני צידיו), וקרישנן על הגהטם (Ghatam – כד חרס העשוי מכל האלמנטים של הטבע).

יום 10: 10.2.10

אלו מאיתנו שהשקימו קום, התחילו את היום בשיעור יוגה למרגלות המקדש העצום  בריהדישוורה (Brihadīshvara – האל האדיר) אותו בנה המלך ראג'ה-ראג'ה צ'ולה במאה ה-11 מאבן גרניט. לאחר ארוחת הבוקר נסענו לעיר טריצ'י (Trichi) או ליתר דיוק, לפרוור-אי שלה שרי-רנגם (Shri-Rangam) שם מצוי המקדש המפורסם שרי-רנג-נאטה-סוואמי (Sriranganāthasvāmī) לאל וישנו. לאחר ביקור קצר בגהאט

(Ghat – גרם מדרגות אל שפת מקור מים) שעל שפת הנהר קאוורי בו רוחצים עולי הרגל בטרם יכנסו בשערי המקדש ושעל גדתו הם מקיימים, באמצעות הכהנים, טקסי אזכרה למתים ולמילוי משאלות חשובות, נכנסנו גם אנו למקדש. המקדש, שזמן כינונו אינו ידוע והרחבתו נמשכת עד ימינו, הוא בעצם מעין קומפלקס של רחובות המוקפים בשבע חומות הכוללות 28 שערים ו-21 מגדלי-שער (gopuram). במקדש זה ראינו את סופרי הכסף. משרי-רנגם שבנו אל טנג'אוור ואל המקדש בריהדישוורה שבין כתליו בילינו את שעת בין הערביים.

יום 11: 11.2.10

בשעת בוקר מוקדמת, עזבנו את טנג'אוור אל עבר אחת מערי המקדש המפורסמות בכל הודו – צ'ידמברם (Chidambaram). בצ'ידמברם נמצא המקדש החשוב לאל שיווה בהתגלמותו כיסוד הטבע 'חלל' המיוצג באמצעות לינגם (Lingam) זעיר – מופעו המופשט של שיווה המבטא את עוצמתו ואינסופיותו. על-פי המסורת, במקום זה רקד האל בפני הקדושים וביניהם פטנג'לי מחבר היוגה-סוטרה, את הריקוד הקוסמי בדמותו ההוליסטית כנטראג'ה (Natarāja, מלך הריקוד).

מצ'ידמברם המשכנו בנסיעה אל עבר אורוויל (Auroville), העיר האוניברסלית שנוסדה בהשראת 'האם' או בשמה מירה אלפאסה (1878-1973), שותפתו למסע רוחני של ההוגה והמורה אורובינדו גהוש (Aurobindu Ghosh 1872-1950). באורוויל, שנוסדה בשנת 1968 בחסות האו"ם, ביקרנו במרכז המבקרים וקיימנו מדיטציה באמפיתאטרון שלמרגלות המקדש לאם (Matri-Mandir) כשברקע מוסיקה שמיימית וקולה של האם עצמה המקריאה בתי-שיר מן הפואמה הגדולה של שרי-אורובינדו – סאוויטרי (Sāvitrī).

יום 12: 12.2.10

בשעת בוקר מוקדמת ישבנו בפארק לשיחה כנה ומרתקת עם פיטר, תושב אורוויל שהיה בין המתיישבים הראשונים (1973) במקום. לאחר מכן צעדנו אל עבר הסמאדהי של שרי-אורובינדו ושל האם, המצוי בתחומי האשראם שלו.

לאחר שוטטות וקניות בסביבות האשראם יצאנו בנסיעה אל טירוונאמלאי (Tiruvannāmalai), עיר קטנה השוכנת למרגלות ההר ארונאצ'לה (Arunāchala). למרות היותה קטנה יחסית לערי מקדש אחרות בטמיל-נדו, טירו היא אחת החשובות והמפורסמות שבהן, לא רק בהודו אלא גם במערב. זאת בזכות נוכחותו המתמדת של הקדוש המפורסם שרי רמנה-מהארשי

(Shri Ramana-Mahārshi, 1879-1950) והאשראם שהוקם לכבודו ואשר מושך אליו מורים ותלמידים מכל העולם.

לאחר התארגנות במלון, יצאנו למקדש ארונצ'לשוורה

(Arunachaleshvara – אדונו של הר-ארונה) שבו שוכן האל שיווה במופעו כאש. זה היה גם לילו של שיווה (Shiva-rātri) הנחגג בכל הודו ובמסגרתו נוהגים המאמינים להישאר ערים לאורך הלילה. לפיכך גם אנו ניסינו את כוחנו ולאחר ביקור במקדש ובאשראם וארוחת ערב, טיפסנו על עגלות שוורים והצטרפנו אל עולי הרגל שהקיפו את ההר…עד שפנינו אל מלוננו ומיטותינו.

יום 13: 13.2.10

את יומנו השני בטירו פתחנו בשיעור יוגה עם יעל. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לזכות ב'דרשן' (darshan – מבט, התבוננות, מפגש בעיניים ובתודעה) מעם המורה הרוחנית שיווה-שקטי (Shiva-Shakti), שמבטה החודר והרך הרעיד משהו בנימי כמה מאיתנו. משם, טיפסנו מהאשראם של רמנה-מהארשי על ההר אל עבר המערות בהם ישב הקדוש במשך שנים רבות כשהוא שרוי תכופות במדיטציות עמוקות. לאחר רדתנו התפצלנו ואלו אשר המשיכו לארוחת הצהריים המתוכננת (והנפלאה) זכו לפגוש במשתתפים בפסטיבל מקומי לאלה (Amman – האם) שבמסגרתו עוטים גברים את דמותה (ובכך מאפשרים לה להתגלם בגופם), ופוצחים בריקודים אקסטטיים. במפגש זה גם הבנו שהבחורים והילדים העוטים "סריג לימונים" (ושבאחד מהם נתקלנו בצאתנו מהאשרם של שיווה-שקטי), למעשה תפרו את "הסריג" אל גופם בסיועם של "חייטים" מומחים במקדשים. בסיום מסע החוגגים, באתר שריפת הגופות, השתתפו רק דפנה ואני.

לעת ערב השתתפנו בהתכנסות השבועית לזימור שירי דבקות והלל למורה הגדול באשראם שלאחריו קיימנו מדיטציה אישית באולם הקטן בו נהג מהארשי למדוט ולקבל תלמידים ומאמינים. בערב חגגנו את יום הולדתה של רותי.

יום 14: 14.2.10

בבוקר, עזבנו את טירוונאמלאי ויצאנו אל עבר עיירת החוף מהאבליפורם (Mahābalipuram). בדרך עצרנו לבקר בכפר טיפוסי. משהגענו למהאבליפורם, קיימנו שיעור יוגה במלון עם המורה קארטיק (Kārtik) אשר העריף עלינו ידע. לאחר השיעור ומנוחת צהריים מתחייבת, יצאנו אל מלון החוף Ideal Beach Resort בכדי לצפות בהופעת המחול הקלאסי של התרבות הטמילית הבהארטה-נאטיים (Bhārata-Nātyam) שבוצע על-ידי פרטיבהא (Pratibhā), בתו של המורה שלי, ושובהיטא (Shobhitā) בתו של המורה לריקוד פרדיפ

(Pradeep) אשר השתתף אף הוא במופע. את המופע הנחתה הרקדנית אנוראדהא (Anurādhā) שהסבריה המרתקים ומחוות גופה רבות החסד העשירו את הבנתנו הנוגע לסודותיו של סיגנון מעודן זה.

יום 15: 15.2.10

וכאילו שלא ראיתם וחוויתם מספיק, גם היום אשאי ואני גררנו אתכם בנבכי ההיסטוריה, הארכיטקטורה והמיתולוגיה של דרום הודו ;-) . לאחר בוקר מפנק במלון החוף שלנו, יצאנו לסיור בעתיקות מהאבליפורם. שרידיה של מי שהיתה עיר הנמל של מלכי שושלת הפללווה (Pallava, מאה 6-8 לספ'), הם העתיקים ביותר בנמצא בדרום הודו. אם פתחנו את מסענו בטמיל-נדו בביקור במקדש למינאקשי שבמדוראי, מקדש המהווה שיאו ופארו של עידן ארכיטקטוני, אזי סיימנו אותו במפגש עם ראשית התפתחות הארכיטקטורה המקדשית באזור. מחמשת המרכבות (Five Rathas) – מקדשונים החצובים בסלע אחד – דרך מקדשי המערה, ועד מקדש החוף הבנוי מאבן גיר (ואשר יש הקובעים כי הווה מודל למקדש בטנג'אוור), צעדנו במסלול ההתפתחות של פילוסופיית הארכיטקטורה הדתית של הדרום. כמו כן פגשנו באחת האפיזודות הרות הגורל במיתולוגיה ההינדואית – ירידת נהר הגנגא (Gangā) לארץ מן העולמות העליונים – אשר נחצבה וגולפה מתוך הסלע הכביר.

לאחר סיבוב שוטטות וקניות אחרון, יצאנו בנסיעה אל צ'נאי

(Chennai, מדרס) ומשם, אחרי ארוחת הערב, לשדה התעופה ולטיסה הביתה.

סגור לתגובות.